באיזה מקרים מותר לנכות משכרו של העובד או לקנוס אותו?
חוק הגנת השכר אוסר להוריד משכר עבודתו למעט במספר מקרים מוגדרים:
1. סכומים שחובה או שמותר לנכות לפי חוק – מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות.
2. תרומות שהעובד הסכים בכתב שינוכו.
3. דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו או דמי טיפול מקצועי במקום בו חל צו הרחבה כללי.
4. סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חוק – במקום בו אין סעיף כזה במסגרת הסכם קיבוצי או חוק – אסור להטיל קנסות משמעתיים.
5. תשלומים שוטפים לקופות גמל וקרנות פנסיה.
6. חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד – בתנאי שלא ינוכה יותר מרבע משכר העבודה.
7. מקדמות על חשבון שכר העבודה – בתנאי שהסכום נמוך מסכום השכר של שלושה חודשי עבודה.
ניכוי עלות נזק שנגרם לרכוש המעביד
במצבים שבהם גורם העובד נזק לרכוש המעביד בכוונה או בטעות, מנסה פעמים רבות המעביד לנכות את עלות הנזק ממשכורתו של העובד. חוקי המגן, וחוק הגנת השכר בראשם, לא מאפשרים ניכויים מסוג זה בקלות. על מנת שניתן יהיה לנכות את עלותו של הנזק משכרו של העובד, עליו להיות מוכר כחוב של העובד כלפי מעבידו; והחוב חייב להיות קצוב, מוכח ושאינו שנוי במחלוקת.
מכאן, כשיש טענה לקיומו של חוב, וזה אינו מוכח, או מקום שהמעביד טוען שהעובד גרם לו נזקים, לא מדובר ב"חוב" שהרי עדיין המעביד צריך להוכיח את עצם קרות הנזק, את ערכו של הנזק, ואת הקשר שבין העובד לבין קרות הנזק.
כמו כן, נדרשת הסכמת העובד בכתב כי מדובר בחוב שלו כלפי המעביד. כאשר לא מתקיימים התנאים האמורים, חל איסור לנכות על עלות הנזק משכרו של העובד. אפילו אם הביע העובד את הסכמתו בכתב לניכוי האמור, החוק אוסר על ניכוי של יותר מרבע שכר העבודה לחודש, ובהתאם לכך נוצר מצב כי ניכוי של סכומים גדולים ייעשה בתשלומים.
