ב27.2.2012 התפרסם חוק חדש שאוסר על מעסיק לדרוש או לקבל בטחונות מעובדים או ממועמדים לעבודה. החוק נועד להגן על חופש העיסוק ולמנוע כבילה לא הוגנת של העובד למקום העבודה.
החוק אוסר על מעסיק לדרוש או לקבל בטחונות מעובד כתנאי לקבלתו לעבודה או כתנאי להישארותו.
אסור למעסיק לקחת מעובד כסף, שטר התחייבות או נכס כפיקדון שיבטיח את הישארותו של העובד בעבודה. אם מעסיק לקח בטחונות כאלה מעובד הוא חשוף לתביעה פלילית ולמאסר של עד חצי שנה או לקנס.
החוק חל גם על מי שנהנים בפועל מעבודתם של עובדי חברות כח אדם או חברות קבלן.
בנוסף – גם העובד עצמו יכול לתבוע בתביעה אזרחית כי הבטחונות שנתן יושבו לו וגם פיצוי במידה והוא נפגע. מכיוון שהחוק חל גם על מועמדים לעבודה יכול מאד להיות שניתן יהיה לתבוע גם פיצוי במידה ועקב הסירוב לתת בטחונות העובד לא קיבל את המשרה.
החוק לא עוסק באופן ישיר במקרים בהם העובד מקבל הכשרה חיצונית ממעסיק ומתחייב להחזיר את עלותה במידה ולא ישלים תקופת עבודה מסוימת ("קנס יציאה"). מכיוון שהחוק לא עוסק במקרים כאלה בית הדין יצטרך להכתיב את ההלכה בהתאם לתביעות שיובאו לפניו.
עד כה – בית הדין בחן האם היתה הסכמה, כתובה, של העובד, האם יש סכום מוסכם, האם ניתנה לעובד הכשרה אמיתית – כלומר כזאת שיכולה לשרת אותו גם במקום עבודה אחר, האם ההכשרה היתה פנימית (מישהו ממקום העבודה שחנך על משהו) או חיצונית (קורס חיצוני שהמקום מימן) האם הסכום שהמעסיק מבקש להוריד תואם את עלות ההכשרה, האם הניכוי מהשכר הוא ביחס לכמות הזמן ועוד שאלות כאלה.
הקו המנחה של הפסיקות היה שבמקום שבו התפקיד של "קנס היציאה" היה לקבול את העובד למקום העבודה – מדובר בקנס לא חוקי שבית הדין יבטל. במידה ומדובר בקנס שתפקידו להגן על השקעה "אמיתית" של המעסיק – בית הדין נטה לא להתערב.
